למה מיכל ינאי סובלת מיסורי מצפון?

אתמול הייתה לי הצגה בחיפה ("פרק ב׳" של תאטרון באר שבע). המטפלת התעכבה, ואני קלטתי שעוד רגע אני מאחרת להסעה.

״אמא, שוב את הולכת?״ אלכס נעמדה לידי נוזפת בי, ״יותר חשוב לך הקהל ממני?״

״לא״, עניתי לה. ״הקהל לא חשוב לי יותר ממך״. ביד אחד ליטפתי לה את הראש וביד השניה רוקנתי את המגירה על השולחן, מחפשת את תיק האיפור שלי. ״אלכס, זו העבודה שלי. אני מקבלת עליה כסף ובזכות זה אני יכולה לקנות לכם הרבה צעצועים".

אני מסיימת את המשפט באופן שחשבתי שלא מותיר מקום לדיון, אבל אלכס לא מרפה: ״אני לא צריכה צעצועים, אמא, אני  צריכה אותך״. אני נחנקת, ויש לי כל כך הרבה מה להגיד אבל ההסעה עוד רגע יוצאת ולא בא לי לנסוע עכשיו עם האוטו שלי לחיפה. ״נדבר מחר״, אני אומרת לה ורצה החוצה כשבדלת אני שומעת את יהלי אומר ״עוד פעם היא הולכת? אמא, אני לא חבר שלך ואני לא אוהב אותך בכלל״.

אני אמא מאוד נוכחת. אני מרגישה שיש לי עבודה מושלמת לאמהות, שאני מצליחה להיות עם הילדים הרבה ולתמרן בהצלחה בינם לבין ימי הצילום, החזרות, הצילומים וההצגות. נכון שיש תקופות יותר עמוסות כשפתאום ערב ערב יש לי הצגה, אבל בסך הכל אני איתם הרבה.

אז למה בכל פעם כשאני צריכה ללכת כואבת לי הבטן?! למה בכל פעם כשמציעים לי עבודה חדשה  במקום לשמוח עד השמיים אני עסוקה בלחשב מה זה אומר מבחינת לראות/לא לראות את הילדים ואיך הם יקבלו את זה?

עד שלא הפכת לאמא, לא משנה כמה סיפורים תשמעי וכמה ספרות תקראי או סרטים שתראי, שום דבר לא יכול להכין אותך למורכבות של להיות הורה. לבחור להביא ילד לעולם, אבל להיות חסרת יכולת לקבוע מי הוא. את לא שולטת בטמפרמנט שלו, בחלומות שלו, בקצב ההתפתחות שלו או קובעת איזה בן אדם הוא יגדל להיות.

נכון שכל יום שעובר את מנסה להנחיל לו ערכים, ללמד אותו להיות בן אדם, מקווה שמשהו חודר, שידע להבדיל בין טוב לרע. את גם מנסה כמעט כל יום להוריד לו את הירח ולרפד את חייו בצמר גפן ורוד שרק לא יכאב לו, שרק יחייך, שיאכל בריא, שהכל יהיה לו קל. כשהוא מספר לך שמישהו בגן פגע בו, את בולעת את הדמעות ומחזיקה את עצמך מלנסוע עכשיו לגן ולחנוק את הילד הזה או לפחות להעיף לו סטירה מצלצלת. ובתוך כל זה את מנסה גם להישאר מי שאת. רק שקשה להרגיש סקסית אחרי שפלטו עלייך, פשוט אי אפשר להמשיך לעבוד בקצב של פעם (אלא אם את רוצה שמישהו אחר יגדל לך את הילדים) ולמי יש כוח לצאת לבלות אחרי שהיית יום שלם ״צוות בידור״?

למרות כל מאמצייך, בתמורה, רוב הזמן הילד שלך חושב שאת עובדת אצלו. הוא עונה לך ב״לא״ כמעט על כל בקשה, יודע את נקודות החולשה שלך ומצליח להעליב אותך (גם כשהוא רק בן 6) יותר ממה שהבוס העליב אותך כשקיצץ לך במשכורת. אבל אז הוא גם נותן לך חיבוק מכל הלב או אומר: ״אמא, אני הכי אוהב אותך יותר מכל האמהות בעולם״ ואת נמסה. הורות זה מורכב.

הבוקר הסברתי לאלכס שלי שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לה זה שהיא תאהב את העבודה שלה, שזה לא קורה לכולם ושזה אושר גדול כשזה מצליח. הסברתי לה שאני אוהבת את העבודה שלי ושזה חשוב כדי שאהיה אמא שמחה ובן אדם שמח. סיימתי את המונולוג וציפיתי לקיטור ותלונות. ״אז למה לא אמרת קודם?״ אלכס שאלה בקול מחוייך. ״אם היית מסבירה לי שאת אוהבת את זה, הייתי מפרגנת לך״. הסתכלתי בה במבט חושד, יודעת שבדרך כלל כשהיא ככה, דקה אחר כך מגיעה הדרישה לאיזה קורקינט חדש או שיעור שחיה עם דולפינים. אבל לא הפעם. היא ניגשה אלי, נתנה לי נשיקה רטובה (שגם זה אירוע נדיר בפני עצמו) ואמרה ״אמא, אני אוהבת אותך וכיף לי שטוב לך.

***הכותבת היא מיכל ינאי, שחקנית ואמא לאלכס (6), יהלי (5) ויובל (ארבעה חודשים)