מותר להגיד לילד "לא"

יש הורים שגאים בעובדה שהם לא אומרים "לא" לילדים שלהם כמעט בכלל. רוני באמת מנסה להיות אחת מההורים האלו עד גבול מסוים

עמרי בן נתן,
עמרי בן נתן, | צילום: אלבום פרטי

השבוע קראתי בפייסבוק פוסט של אבא אחד, די מסור, אם לשפוט לפי כמות ותדירות התמונות והטקסטים הנלווים אליהם בפייסבוק שלו, שטוען שהוא משתדל להגיד לילדים שלו כן. ורק כן. את כמות הפעמים שאמר לילדיו לא, הוא יכול לספור. אה????? יצאו לי העיניים מהמקום מקנאה וגם מחוסר הבנה. איך זה יכול להיות?

אני מודה שבאמהות החלומות שלי אני זורמת, משחררת ונותנת לילדים שלי לעשות מה שהם רוצים וסומכת על שיקול הדעת שלהם, אבל בפועל - אני חגה מעליהם כמו הליקופטר, מלווה אותם בהנחיות זהירות, הכוונת תנועה ודרך, כמו בקרב איגרוף, זורקת הערות מה לא לעשות, מתריעה, מזהירה וכן, אומרת לא. והרבה.

אני מנסה בראש לנסח אמירות והכוונות נטולות המילה "לא" ו"אל", וכשזה מגיע למקום בו הגדול מנסה לבצע תרגיל היאבקות על הקטן, אני לא מוצאת מילים ומשתמשת באיסורים מפורשים ולפעמים קצת היסטריים (במיוחד כשהוא משתמש בכל תרגיל אפשרי כדי להפיל את הקטן על הרצפה ועד שהוא לא שומע אותו מייבב, הוא לא ניצח).

כל פעם שאני אומרת לא, אני מתאכזבת מעצמי. אני מרגישה כישלון הורי, כי אני לא מצליחה לתת לילדים שלי להתבטא. אז אני מרשה לגדול לרוץ על הספה, לקפוץ ולעשות תרגילים של גיבור על, עד שהוא חוטף מכה ובא אלי בוכה (אז אני מרשה לעצמי להגיד לו שאולי כדאי לעשות הפסקה כי גם גיבורי על יושבים לפעמים לנוח).

אני מאפשרת לו לעלות על מתקנים בגן השעשועים, ללכת עד קצה הגינה ולבוא אלי עם דברים שמצא. הכל עד הרגע שהוא רוצה לבדוק מה קורה מעבר לגדר או מחוץ לגינה וטווח הראיה שלי, שלא לדבר על הקטן שנמצא בשלב האוראלי, מה שאומר שכל דבר מגיע, בסופו של דבר, לפה שלו. אני מאפשרת למיכאל לצפות בטלוויזיה בסרט באורך מלא, או לחלופין, לצפות בכמה פרקים רצופים של הסדרה שהוא אוהב, הוא בוחר לעצמו את הבגדים שהוא הולך איתם לגן ופעם אחת, כשהוא ממש התעקש, הוא הלך לגן עם חולצה ארוכה ב-32 מעלות וגם עם תחפושת של כבאי בסתם יום של חול.

 

הגדול לוקח איתו לגן משחקים מהבית, שותה מיץ לפני שינה (האימה שעל פני מביעה בבירור את העובדה שאני מבינה שהוא ממש ממש בקבוצת סיכון לעששת וחורים בשיניים, אוכל שני ארטיקים ברצף, מנשנש ארוחת ערב כאילו היה ציפור שיר, נרדם רק אצלינו במיטה ונודד אליה אם הוא מתעורר באמצע הלילה, אחרי שהעברנו אותו למיטתו  ולא ישן צהריים בהגדרה כבר שנה.

עם הקטן זה יותר מורכב, בהיותו פשוט שובב במיוחד בן שנה ושלושה חודשים, הדיבור, איך לומר פחות עובד לו על מנגנוני הסקרנות וההרס וזה שאסביר לו שמשהו מסוכן/לא בריא/לא מנומס ופשוט לא, לא עובד עליו. בגיל הזה, כנראה, הם מקשיבים בעיקר לטון ופחות למסר, יותר להיסטריית הלא והאל ופחות להסברים הגיוניים. באותה מידה, אני מנסה לגמול אותו מהנקת לילה ולא מצליחה, מתמודדת עם זעקות שבר ליליות אם אני לא ניגשת אליו (ניגשת, בטח ניגשת, מעדיפה לגשת ולא לפתוח דלת לשכנים סקרניים באמצע הלילה, או לרווחה, לחלופין) ובאופן כללי קצת שפחה לפעוט דעתן וחמוד בצורה יוצאת דופן.

 

מצד שני, אני מנסה להעמיד גבולות ברורים כשזה מגיע לפגיעה באחר ובעצמו. אני לא מאפשרת לגדול להתעלל באח שלו, גם בשם האיסור והשימוש במילה השנואה עלי "לא", אני לא מרשה לו להרביץ לי או לאחרים ולחלופין לקפוץ עלי משל הייתי טרמפולינה בחצר הבית, אני מקפידה שישן לפחות עשר שעות בלילה ולמרות המחאה שלו, עושה לו טיפולים נגד כינים, חופפת לו ראש ומקנחת לו אף כשהוא כבר מחרחר.

כשאני מודדת את הלא מול הכן, אני מגלה שיש שיוויון ויחסית לחברותי, אני די משחררת, שלא לומר מוותרת, ועדיין צצה לי בחולומות ובמהלך היום אותה אמא שלווה ונעימה, שמאפשרת, מכילה ומשחררת תוך מילמול עדין: אני סומכת עליהם, ומתכוונת לזה בכל ליבה.

 

 

 

אמא
אמא | צילום: פוטוליה