האומנם הכל אני יכול בחופש הגדול?

החופש הגדול. פעם אלה היו צמד מילים קסומות שאצרו בתוכן ניחוחות ים, שמש, גלידה וימים ארוכים של חברים ומשפחה. איך שהוא ברגע שהפכנו להורים אצל חלקינו זה הפך לסיוט או לכל הפחות לתקופה לא קלה של תמרון אינסופי בין בית לעבודה בעוד הפעוט שלנו מגיב לשינוי השגרה ואנו חווים אותו כסוער ותוקפני יותר מהרגיל.

הורים רבים שמים לב כי לעיתים בחופש הגדול הפעוט שלהם דורש עצמאות רבה יותר וכועס, בועט ומרבה לחטוף, מורד כשהוא חש שמגבילים אותו, וזאת בליווי צמד המלים, "בא לי" או לחילופין, "לא בא לי". את כל אלו אנו ההורים חווים לעתים כתוקפנות משולחת רסן ומתמלאים בדאגה - מה קרה לילד המלאך שלנו. אז זהו, לא קרה לו כלום, הוא פשוט עושה מה שהוא אמור לעשות בגיל זה - לומד לקחת מקום בעולם ובאופן ספציפי בעולם הישראלי.

תוקפנות בגיל הרך

בכולנו קיים חלק המתאפיין בתוקפנות המאפשר לנו לפעול בעולם, להתפתח ולהשפיע. בתהליך ההתפתחות, אנו לומדים לעדן ולווסת דחף זה ולהפוך אותו לאסרטיביות ויצירתיות. כמבוגרים חלק מהתפקוד החברתי שלנו הוא להעז ולהביע את עצמנו ויחד עם זאת לפצות ולתקן כשפגענו ולמעשה פיתוח שיווי המשקל בין האיפוק לתעוזה הוא זה שמאפשר חיברות טובה.

אחד האתגרים של הילד בשנות החיים הראשונות הוא להתפתח כסובייקט ייחודי, עצמאי, אסרטיבי ויצירתי, הלוקח מקום בעולם. תוקפנות שקיבלה מענה מתאים ומאוזן בגיל הרך המשלבת תיקוף צרכי הפעוט ורגשותיו יחד עם גבול ברור תסייע לפעוט לבסס את בטחונו העצמי ואת היכולת להביע עצמו באופן מותאם ואסרטיבי באינטראקציות חברתיות ולהשפיע על האחר ועל הסביבה בצורה מיטבית.

בשנתיים הראשונות לחיים נצפה להתנהגויות תוקפניות כגון נשיכות, משיכות שיער ובעיטות הנובעות כחלק מבדיקת הסביבה. לתינוק אין כוונה לפגוע והוא חסר הבנה שלפעולותיו יש השפעה על האחר ולכן הוא זקוק לתיווך המבוגר כדי להבין את השלכות מעשיו והשפעתם על העולם שמסביבו ועל האחר.

"אל לנו להיבהל מהתנהגות תוקפנית של ילדינו ולהיפגע מכך אישית, עלינו לזכור שזו התנהגות טבעית ושלנו היכולת לסייע לילד שלנו לווסת אותה ולמצוא אלטרנטיבות"

מגיל שנה וחצי יכולותיו המוטוריות והקוגניטיביות של התינוק מפותחות יותר והוא הופך לעצמאי יותר. המשימה ההתפתחותית של פעוט בשלב זה היא לבסס את תחושת הנפרדות שלו מהאחר. בכל פעם שאוסרים עליו ומגבילים את רצונו, הוא מבין במידת מה שהוא אדם נפרד, והוא אף שמח על כך ולכן פעמים רבות הוא יגיב דווקא בחיוך לאיסור שלנו.

בסביבות גיל שלוש, ההתנהגות התוקפנית הפיסית לרוב פוחתת באופן משמעותי, ונראה יותר תוקפנות מילולית והתנהגות מתנגדת. בגיל שלוש יכולת השליטה והוויסות הרגשי גדלים, מתפתחת היכולת לשקול תוצאות. עם זאת, לפעוט עדיין קשה לתפוס את עצמו כמי שמבצע גם התנהגויות נעימות וגם התנהגויות שאינן כאלה ותפקידנו כהורים ההורים לעזור לו לראות את עצמו כשלם הכולל התנהגויות שונות.

גורמים אפשריים לעליה בהתנהגות תוקפנית בימי החופשה

מעבר לבסיס הטבעי לתוקפנות, יש גורמים שונים שעשויים לגרום לעלייה בהתנהגות תוקפנית בקרב פעוטות:

· שינויי שגרה: שינוי השגרה בקיץ, גם כאשר המסגרת הפרטית נמשכת לתוך אוגוסט, משפיעה על יכולת הוויסות של הפעוט ופוגעת בצורך שלו בקביעות וודאות בסדר ההתרחשויות בעתיד הקרוב: כך למשל הגננות עשויות להתחלף, הצהרון הופך לקייטנה, היציאה לגינה מתעכבת בשל החום ועוד. שינויים אלו, לכאורה אינם חשובים אך משפיעים על הפעוטות שלנו וכדאי לתווך להם את השינוי באמצעות משחק והסבר.

· מעברים ונסיעות: בקיץ גדל הסיכוי לטיולים, מעבר דירה, מעבר גן, ביקורים של משפחה מורחבת לתקופות ארוכות ועוד. כל שינוי דורש הכנה והתארגנות כדי לסייע לפעוט לגייס את כוחות ההתמודדות שלו להסתגל לשינוי.

· אי סיפוק צרכים בסיסיים: יחד עם שינויי השגרה לא פעם נדחה או משתנה התזמון של סיפוק צרכים בסיסיים כמו שעות שינה וארוחה. אלו משפיעים על יכולות הוויסות של הפעוט ופעמים רבות עצם סיפוק הצורך הבסיסי יביא לרגיעה מהירה.

· שינוי ב"מותר ובאסור": הכללים של מותר ואסור בכל משפחה נוטים להשתנות במהלך חופשות - פתאום מותר כל יום גלידה או להסתובב בתחתונים כל היום. חשוב לעזור לפעוט להבין מה נשאר קבוע ומה משתנה, להבהיר ולתווך את הגמישות בכללים, וגם להסביר במה אנו מאפשרים גמישות ובמה לא.

· סביבה רבת גירויים: אירועים המוניים בקיץ, הפנינג, בילוי בבריכה, ים ועוד עשויים להביא חלק מהילדים לתחושת הצפה ואי שקט, קושי להכיל את ריבוי הגירויים. במצבים כאלה כאלו מומלצת חשיפה הדרגתית לאירועים המוניים, ניסיון לעזור להבין מה הקושי ולחשוב יחד על דברים שיכולים להקל עליו (לשבת על הורה עד שירגיש נוח, למשל).

· חיקוי מודל תוקפני: שעות החום הרבות מובילות פעמים רבות לכך שיש יותר צפייה במסכים בימי הקיץ שעלולים להגביר את החשיפה לתכנים תוקפניים. זו עלולה לגרום לפגיעה ביכולת ההבחנה בין מציאות לדמיון ולירידה בסף הרגישות של הפעוט. חשוב לתווך לילדים את התכנים השונים ולהקטין את נזקי החשיפה. כמו כן, כדאי לבחור עבור הילדים תוכן מראש ולא לתת להם להיחשף לתוכן מקרי.

· תגובה לתסכול: פעוטות נוטים להגיב בתוקפנות בעת תסכול כשאינם מצליחים במשימה מסוימת או כשמתקשים לבטא עצמם. בקיץ הם עשויים להתנסות בחוויות חדשות שלא תמיד מותאמות לגילם ולהביע את התסכול בתוקפנות ובכעס.

דרכי התמודדות

כמה שלא נתאמץ, נסביר ונכין את הפעוט שלנו, כחלק מהתפתחותו הטבעית, ינהג בתוקפנות. עלינו ההורים להקפיד להגיב באופן מותאם, המשלב הצבת גבול ברורה יחד עם אמפטיה וניסיון לסייע לו הן להירגע והן לתקן את התנהגותו.

אל לנו להיבהל מהתנהגות תוקפנות של ילדינו ולהיפגע מכך אישית, עלינו לזכור שזוהי התנהגות טבעית ושלנו היכולת לסייע לילד שלנו לווסת אותה ולמצוא אלטרנטיבות. על הפעוט לחוש שאנו יכולים להתמודד עם ההתנהגות שלו ושאיננו נבהלים ממנה או ממנו.

מותר לכעוס על ילד, אך כעס צריך להיות מדוד, מכוון להתנהגות של הפעוט בלבד ושאינו מורגש כאיבוד שליטה מוחלט. הבעת כעס תהווה גם מודל עבור הילד להתמודדות עם כעסו שלו.

איך מגיבים לתוקפנות?

* גבול ברור- יש להבהיר באופן ברור ועקבי על מה כועסים אך ללא תוקפנות, ללא צעקות והתפרצות- משפט קצר שחוזר על עצמו. (למשל: "אסור לחטוף! אסור להרביץ!).

* לכעוס על ההתנהגות שהכעיסה ולא על הילד עצמו - ללא הדבקת תווית שלילית לילד. (למשל: "אסור לחטוף, זה לא בסדר שחטפת לאחותך" ולא: "אתה לא בסדר, אתה ילד רע").

* לשקף לילד את רגשותיו ורצונותיו במלים, לעזור לו להבין את הסיבה לתוקפנות שלו - לתת לגיטימציה לכעס אך לא להתנהגות. (למשל: "אתה כועס כי רצית גם לשחק עם הבובה ואני מבינה אותך, זה לא נעים שלא משתפים אותך, אבל גם כשכועסים וכשרוצים משהו אסור לחטוף". "אני חושבת שאולי מאוד עייף ורעב, כבר מאוחר וייתכן שבגלל זה כל כך כעסת והרבצת...").

* לסייע לילד להירגע - אם הילד סוער דבר ממה שנגיד לא יישמע - ניתן להיעזר באמצעי הרגעה פיזיים להתרחק, ללכת לצד, חיבוק, אחיזה ביד, ליטוף. אלו אמצעים שמעבירים מסר של איפוק ועצירה.

* ללמד אותו דרכי פתרון אחרות: ילד מגיב בתוקפנות כשיש בעיה שאינו יודע כיצד לפתור ויש להציע לו דרכי פתרון אחרות. (משל: "פעם הבאה שאחותך לוקחת צעצוע אתה יכול לבקש ממנה להחזיר לך או לקרוא למבוגר שיעזור לך". "אתה מאוד רוצה לשחק במכונית שדני משחק בה עכשיו, אולי תציע לו לשחק ביחד או שתיקח בינתיים משחק אחר").

* כשהילד נרגע ותיקן את התנהגותו - להעצים אותו על כך :"אני גאה שהצלחת להירגע".

* כאשר ניכר כי התוקפנות נובעת מדחף פנימי ללא גירוי נראה לעין ניתן להציע לילד דרך אחרת לפרוק את המתח שלו: ריצה, בעיטה בשק אגרוף או "נחום תקום " וכד'.

* כאשר התוקפנות מופנית כלפיכם: יש להפסיקה באופן מידי. ניתן לעזור לילד לבטא את רגשותיו במלים, "את כועסת כי אני לא מסכימה שתאכלי ממתק נוסף, אך אסור להרביץ". לעתים חיבוק חזק מרגיע את הילד ואינו מאפשר לידיו המשתוללות לפגוע בכם.

מה לא לעשות:

* אין להתחשבן על מקרים אחרים אלא להתמקד רק במעשה הנוכחי.

* לא להתאפק לאורך זמן משום שלאחר מכן עלולה להגיע התפרצות.

* אין להשפיל את הילד כחלק מהתגובה שלכם. כעס המלווה בהשפלה מעורר שנאה, פוגע בדימוי העצמי של הילד ומגדיל את הסיכוי שהילד יכעיס גם בעתיד.

* מומלץ להימנע מהבעת כעס בזמן סערת רגשות שעלולה להוביל לאובדן שליטה: מנגנוני הבקרה והשליטה העצמית של ילדים אינם מגובשים עדיין והוא תלוי במנגנוני הבקרה של ההורים. כשההורה מתפרץ, הוא חש חרדה וזו מגבירה את התנהגותו הבעייתית.

* אין להתרחק ולהתנתק מהילד לאחר הבעת כעס, גם לא בשתיקה. מצב של ניתוק איננו מאפשר הבעת רגשות והוא נחווה ע"י ילדים כדחייה.

זכרו שלכולנו יוצאים לעתים החלקים "הרעים יותר", אך בכולנו יש גם חלקים טובים שיכולים לתקן, לפצות ולפייס!

הכותבים הינם ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה, מנהל מרכז ד"ר טל, והדר ברנט-פרידלר

- עובדת סוציאלית קלינית, מומחית בגיל הרך ומטפלת זוגית ומשפחתית במרכז ד״ר טל