"הבטתי על חדר הקירור שלפני רגע היה ריק ולפתע הוא מלא בילדים"
חגי נתני, חובש בכיר במד"א, שיתף בקבוצת הפייסבוק של "שמים אדומים" על ניסיונות ההצלה של נפגעים בפיגוע בדולפינריום, על הגופות שלא הפסיקו להגיע - ועל האישה המוסלמית שהציל שעות ספורות לאחר הפיגוע
חגי נתני, חובש בכיר ביחידת האופנועים של מד"א, סיפר בפוסט בקבוצת הפייסבוק "האינתיפאדה השנייה - שמים אדומים" על הזיכרונות שהתוכנית הציפה אצלו. נתני התייחס בעיקר לפיגוע בדולפינריום ביוני 2001: "אני לא אשכח את האימא שהגיעה כדי לזהות את שתי בנותיה שנהרגו בפיגוע".
כתבות נוספות:
*****
הפוסט המלא של נתי נתני:
שנת 2001, שבת, השעה 23:00 בלילה. אני אצל הורי, הנחתי את הביפר מתחת לכרית ונרדמתי אחרי שבוע מתיש במשמרות במד"א. אחרי 20 דקות הביפר ציפצץ בלי הפסקה והופיעה ההודעה: "עשרות נפגעים. כל הצוותים להגיע לתחנות". התארגנתי מיד וירדתי לאופנוע כדי להגיע לתחנת בת ים, לקחת אמבולנס ולסייע לצוותי מד"א. הגעתי מהר מאוד לתחנה, העמדתי את האופנוע בחניה ובאתי להוריד את הקסדה. אבל, מהלחץ שכחתי לשים קסדה ונסעתי מהבית ועד לתחנה ללא קסדה.
חברתי לצוותים בתחנת בת ים ונסענו בשיירה לכיוון הפיגוע. פיניתי שלושה פצועים לאיכילוב ומיד חזרתי לזירת הפיגוע כדי לפנות את החללים לאבו כביר. נשארתי, יחד עם צוותי מד"א, במכון לרפואה משפטית עד 7 בבוקר. לאחר הטיפול בנפגעים והפינוי לבי"ח בגזרה, ביצענו תפקיד נוסף של סיוע למשפחות שבאו לזהות את הילדים שלהם באבו כביר ואבטחתם.
אני זוכר את השיירה של האמבולנסים בכניסה לאבו כביר ואת צוותי מד"א, שיחד עם הש"ג מעבירים מהאלונקות לתוך הקירור את החללים. הבטתי על חדר הקירור שלפני 10 דקות היה ריק, ולפתע הוא מלא בילדים בגילאי 17 שבאו לרקוד ולשמוח. באבו כביר הייתה שתיקה מחרישת אוזניים שעד היום מהדהדת באוזניי. אני לא אשכח את האימא שהגיעה כדי לזהות את שתי בנותיה שנהרגו בפיגוע.
הקושי הגדול ביותר עבורי, היה ההתמודדות והחוסן הרגשי שנדרש בשהייה עם המשפחות שהגיעו לזהות את הנרצחים. וגם הליווי שלהם: מהכניסה למתחם, השהייה בחדר עם הפתולוג וקבלת ההודעה על הזיהוי של החלל. כל משפחה בתור שלה נכנסה לחדר וחובשי מד"א ליוו ותמכו. היינו שם עד שבע בבוקר וקיבלנו את המשפחות עם ליווי צמוד של חיבוק ודמעות, והאמת ששום דבר לא הכין אותי ואת הצוותים הרפואיים שלנו למה שעברנו. מרגע ההקפצה, לפינוי לבי"ח ומיד פינוי נוסף וליווי משפחות שלא הפסיקו להגיע ולזהות את יקריהם שעלו בסערה השמימה. כל משפחה שהגיעה, אני קיוותי: "הלוואי וזו המשפחה האחרונה".
באיזשהו שלב כבר לא יכולתי יותר וביקשתי לחזור הביתה, בטענה שיש לי משמרת ערב שמתחילה בשעה 15:00 במד"א. אני אגלה לכם סוד- הגעתי הביתה ולא הצלחתי לעצום עין עד השעה 14:00, שיצאתי לתחנה. ישבתי עם משפחתי ולא הוצאתי מילה, הם הבינו שעברתי בלילה משמרת נוראית וידעו לא לשוחח איתי. אני מעדיף לשתוק אחרי משמרת קשה, אך מהלילה הזה נותרתי זומבי, רק רציתי לשכוח ולחשוב שהכול היה חלום.
בשעה שלוש בצהריים הגעתי למשמרת בניידת טיפול נמרץ בתחנת בת ים. הקריאה הראשונה היתה לכאבים בחזה לבת 60 ביפו. בטלוויזיה בבית המטופלת, שודרו ההפגנות ליד מסגד חסן בק מול הדולפינריום. ובזמן שהטלוויזיה ברקע, אנו מטפלים ומייצבים את מצבה של המטופלת המוסלמית ולמעשה מצילים את חייה. במציאות הכל כך ישראלית ומטורפת הזאת, כל מה שרציתי זה שמישהו יכבה כבר את הטלוויזיה.
*****