מתווה הגז

מתווה הגז הוא כינוי להחלטה של ממשלת ישראל מ-16 באוגוסט 2015, שבה הממשלה הכריזה על כוונותיה לגבי רגולציה במשק הגז הטבעי בישראל. השם הרשמי של ההחלטה היה: "מתווה להגדלת כמות הגז הטבעי המופקת משדה הגז הטבעי תמר ופיתוח מהיר של שדות הגז הטבעי לוויתן, כריש ותנין ושדות גז טבעי נוספים". ב-27 במרץ 2016, פסל בג"ץ את המתווה בגרסתו הראשונה. ב-22 במאי 20166 הממשלה העבירה שוב את ההחלטה עם שינוים ב-"סעיף היציבות", הסעיף שמשך את עיקר ההתנגדות של בג"ץ. שתי חברות, נובל אנרג'י ודלק אנרגיה, החזיקו ברוב הזכויות בארבעת שדות הגז תמר, לוויתן, תנין וכריש והן היו אמורות להיות הנהנות העיקריות מהמתווה. המתווה עורר פולמוס פוליטי ומחאה ציבורית שהתבטאו בין היתר בסדרת הפגנות ברחבי ישראל ובעתירות לבג"ץ. לפי הממשלה, המתווה נועד לקדם פיתוח מהיר של המאגרים, להזרים הכנסות ממסים למדינה, לתרום לביטחון אנרגטי ולביטחון המדינה ולשפר את יחסי החוץ של ישראל. המתנגדים למתווה טענו שתנאי אסדרת משק הגז המקוריים, שלפיהם הונפקו הרישיונות, איפשרו פיתוח כלכלי של המאגרים, וגם אם לא, לאור אי עמידת הזכיינים בתנאי האסדרה, תגובת הממשלה הייתה צריכה להיות פסילת הרישיונות. לפי מתנגדים, אם תנאי המתווה יתממשו, יסתברו הוצאות ציבוריות מיותרות של עשרות ואולי אף מאות מיליארדי שקלים, הוצאות שהיו נחסכות אם הרישיונות היו מונפקות מחדש דרך מכרזים. מתנגדים גם טענו שהפטורים שהוצעו במתווה מהחוקים השונים ניתנו ללא סמכות משפטית ואם יתממשו יפגעו בעצמאותו של הדרג המקצועי בממשלה.